פסק-דין בתיק ע"א 1880-09

השופט ישעיהו שנלר, אב"ד:

1.         ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב-יפו (כב' השופטת אגי, ס.נ.) מיום 20.5.09, אשר קבע כי הן המערערת (להלן: המערערת או המכון) והן המשיב 1 (להלן: המשיב או הרופא), חבים לפצות את המשיבה 2 (להלן: התובעת) על נזקיה שנגרמו לה עקב ניתוח שביצע בה הרופא, בחלקים שווים ביניהם, ולאחר שדחה את ההודעה לצד שלישי, ששלחה המערערת כנגד המשיב.

תמצית הרקע העובדתי ופסק דינו של בית משפט קמא:

2.         התובעת עברה ניתוח למתיחת בטן, שבוצע על ידי הרופא במסגרת המערערת, מכון לניתוחים קוסמטיים, וכשאין חולק כי נגרמו נזקים לתובעת בעקבות הניתוח.

משכך, הגישה התובעת תביעה, הן כנגד המערערת והן כנגד המשיב. כך גם, הגישה המערערת הודעה לצד שלישי כנגד המשיב.

לאחר הגשת תצהירי הצדדים, הגיעו הצדדים להסכמה לסילוק תביעתה של התובעת, ובאופן שסכום הפיצויים שסוכם, שולם מחצית על ידי כל אחד מהנתבעים, וזאת כמימון ביניים. משכך, נותרה להכרעה השאלה של חבות הנתבעות, בינן לבין עצמן, הן במישור הנזקי והן במישור החוזי.

3.         התובעת טענה בכתב תביעתה כי פנתה במהלך חודש מרץ 2004 למרפאה של המערערת, להתייעצות בנוגע לניתוח לשאיבת שומן מירכיה. היא הופנתה למשיב, אשר המליץ לה לעבור תחילה ניתוח למתיחת הבטן.

ביום 14.5.04 יום הניתוח, התקבלה בבית החולים "רמת מרפא", הוחתמה על טופס הסכמה לניתוח על ידי פקידה או אחות אך לא על ידי המשיב, וכשלא הספיקה לעיין בטפסים.

בהתייחס לטופס ההסכמה, ציינה התובעת כי הוא אינו יעודי לניתוח של מתיחת בטן אלא לניתוח שאיבת שומן.

עוד טענה, כי לא הוסבר לה כי קיים סיכון לצלקת נרחבת עקב התפתחות נמק מפושט של דופן הבטן, כך גם אפשרות לסטיית הטבור בעקבות הניתוח.

לאחר הניתוח החלה הפרשה מוגלתית תוך התפתחות נמק נרחב בדופן הבטן, ועל כן נאלצה לפנות לבית חולים קפלן ברחובות, ולאחר שטרם לכן, אומנם המשיב הזמינה לביתו אך לא טיפל בה ושלחה לביתה, תוך הזמנתה להוצאת תפרים כעבור מספר ימים.

התובעת טענה כי הנזקים אשר פורטו בתביעתה נגרמו בגין מצג שווא שיצר המשיב אצל התובעת בעניין הצלחת הניתוח, רשלנותו בביצוע הניתוח, לא התקבלה הסכמתה מדעת לטיפול המוצע, אי החתמת טופס ההסכמה כדבעי, המשיב לא הסביר את כל הסיכונים, לא הוצע לתובעת טיפול חלופי, וכן כי המשיב לא היה ער להתפתחות הנמק במסגרת המעקב ולא הפנה אותה לטיפול הנצרך עקב כך.

4.         בית משפט קמא הפנה לחוות דעתו של פרופ' שפיר, עליה נסמכה התובעת, לפיה לאחר הניתוח, התפתח בבטן התחתונה נמק מלווה בזיהום, וכשהתובעת נאלצה לעבור ניתוח לכריתתו וניתוח נוסף להשתלה, וכשהגורם לאמור, מתיחת יתר של הרקמות, דבר שגרם לאספקת דם לקויה.

5.         בית המשפט דחה את ניסיונה של המערערת לטעון כאילו היא משמשת רק כמתווכת בין הפונים למכון לבין הרופאים, שאינם מועסקים על ידה ואינם עובדים שלה.

בית המשפט קבע כי המכון הוא זה שמבצע את השיווק, את הפרסום, תיאום הפגישות, החלטה לאיזה רופא לשלוח את הפונה, ובמיוחד הפנה בית המשפט לכך, כי פגישת הייעוץ מתקיימת במשרדי המכון, ושותפים לה גם "יועצות" שהינן למעשה נשות מכירה, נעדרות כל השכלה רפואית. עוד נקבע, כי גם את קביעת התשלום וגבייתו, מבצע המכון וכי אף חומר רפואי נשמר במכון, כולל מעקב.

בית המשפט לא קיבל את טענת העדה מטעם המכון, כי היועצות אינן עוסקות בייעוץ, וקבע כי הן נוקטות בדרך של שכנוע אקטיבי.

בנוסף, קבע בית המשפט כי התובעת הגיעה לניתוח בעקבות חשיפתה לפרסומות של המערערת, המציגה עצמה כרשת מרפאות ומבטיחה תוצאות מפליגות. מעת שהמערערת הציגה עצמה כמוסד רפואי ולא כגורם מתווך בלבד, מיצג זה מטיל עליה חובות זהירות המוטלות על מוסדות רפואיים. יתר על כן, התובעת לא הכירה את המשיב וסמכה על המערערת, כי השירות יינתן על ידי רופא זהיר, מקצועי ומיומן, כך גם כי יהיה כיסוי לאותן התוצאות המובטחות בפרסומיה של המערערת.

משכך, הפרה המערערת את חובת הזהירות שחבה כלפי התובעת ונגרם לתובעת נזק, שעל המערערת לפצותה, וזאת לאחר נקודת המוצא כי עילות התביעה, כפי שנטענו בכתב התביעה, הוכחו. דהיינו, רשלנות בין בשל אופן ביצוע הניתוח, ובין בשל מעקב רשלני לאחריו, כך גם כי לא הוסברו לתובעת כל הסיכונים הקשורים לניתוח שעברה, ועל כן לא ניתנה הסכמתה מדעת.

לבסוף, קבע בית המשפט כי נציגת המערערת הסבירה לתובעת כי הניתוח, אותו חפצה לעבור, הינו ניתוח קוסמטי פשוט, שתוצאותיו מובטחות, וכמפורט בתצהיר התובעת, וכי די באמירה זו להקים אחריות, למרות שבסופו של יום, סוג הניתוח הוחלף והמשיב לא העמיד את התובעת על הסיכונים האמיתיים, וכי היה על המערערת לפקח כדבעי, לרבות על המעקב הרפואי.